קדימה בפול ספיד

בימים אלה יצא למסך הגדול, אחרי חבלי לידה ארוכים וקשים, הסרט "פול ספיד" אשר למרות מגבלות הקורונה שיש על קהל היעד שלו, עדיין נוחל הצלחה גדולה. זהו הסרט השישי מבית היוצר של קובי מחט ולכבוד האירוע התכנסנו לראיון חגיגי עם המח"ט בכבודו ובעצמו.

הסרט עוסק בעצם בספורט מוטורי?

ממש לא. זה סרט על שוויון מגדרי. זהו, כביכול, סרט נעורים קליל וקצבי על האקדמיה המוטורית שפותחת, לראשונה, את שעריה לנשים אבל בעצם המרכז הוא הדילמות האנושיות היום, אני מרשה לעצמי יותר להביא אג'נדות שחשובות לי ובסרט הזה אני חושב שיש אמירה חזקה וברורה מכל סרט אחר שלי ואני מאוד גאה בזה. אני מסתכל על הסרט הזה כעל ירושה לבת שלי, אלונה שהוא גם שמה של גיבורת הסרט. השותפה שלה בסרט היא רונה ושתיהן צריכות להתמודד עם מגוון רחב של התנהגויות גבריות החל מגברים מודרניים שמבינים שהשוויון כבר כאן ועד לגברים מאוד שוביניסטים שמבחינתם נשים באקדמיה המוטורית זו תקלה. החלק הכי חשוב בסרט נמצא באמצע כשזה מגיע למשל להערות כמו "למה אתה מחליף הילוכים כמו ילדה?" ברגעים האלה נופלים גם הגברים ה"נאורים" ואפילו הנשים.

מאיפה באה ההשראה לסרט?

ההשראה שלי היתה פרסומת לטמפונים שקוראים לה: RUN LIKE A GIRL. בפרסומת הבמאי מזמין שחקנים לאודישן ואומר להם לרוץ כמו ילדה. רואים שחקנים, גברים ונשים שנכנסים, בזה אחר זה, ומקבלים את ההנחיה "לרוץ כמו ילדה". כולם מנסים לרוץ בצורה מגוחכת ועדינה, מתאמצים לעשות תנועות נשיות ושבריריות ואז מביאים ילדות בנות 8-9 שמקבלות מהבמאי אותה הנחיה ואז הן רצות בעיניים רושפות ובכל הכוח הכי מהר שהן יכולות ואתה מבין שילדה בגיל הצעיר הזה עוד לא הפנימה את מה שהחברה מצפה ממנה. משם ההשראה, כי רואים שם מגוון התמודדויות עם הסיטואציה ועם הסטיגמות. בסרט הזה אני מנסה להביא את הצד של הנשיות המתוקנת, שאשה לא צריכה להיות דומה לגבר כדי לקבל מה שמגיע לה וזה, בין היתר, מה שאני רוצה להוריש לבת שלי.

אם אתה אומר שזאת הירושה לבת שלך אז ספר איזה אבא אתה?

אני אבא מאוד מעורב לשני הילדים שלי: אלונה בת העשר ותומר בן השבע וחצי. אני המון עם הילדים כי אני עובד מהבית ותמיד זה מתערבב אחד בשני. אני המבשל בבית אז אני מכין להם ארוחת צהרים כמעט כל יום, אני לוקח לחוגים, מספרים לי דברים אינטימיים כולל אהבות וכאלה. אני מאוד מחובר אליהם אבל אני מאוד מאמין בלהציב גבולות ואני מאמין שילדים רוצים וצריכים שיציבו להם גבולות.

איזה ירושות אתה קיבלת?

גדלתי בתל אביב שהיא עיר מאוד הטרוגנית. יש בה הכל מהכל וזה המיוחד בה. ההטרוגניות שנעוצה בילדות הזאת היא מוטיב מרכזי שאני מביא לסרט החדש שלי שמבחינתי הסיפור שלו עוסק בשוויון. גם הסרט הראשון שעשיתי, "גויאבות" הוא הסרט על בית הילדות שלי ועל עץ הגויאבות בבניין שלי וגם בסרט הזה האג'נדה שמאחוריו היא הרבה יותר גדולה. הוא מדבר על האזרח הקטן מול המערכת. בסוף כל מה שספגת בחיים יוצא החוצה.

איך הגעת להיות טאלנט? זה משהו שכיוונת אליו?

ממש לא. האמת היא שאפילו לכתיבה הגעתי במקרה.

לא תכננתי להגיע לעולם הזה בכלל. הייתי תלמיד מצוין ובכלל תכננתי להיות פסיכולוג. היה לי ברור שזה הייעוד שלי. כילד שמאוד אהב לקרוא בגיל 15 הלכתי עם אמא שלי לשבוע הספר ובחרתי את צמד הכרכים "פשר החלומות" של פרויד. באותו לילה קראתי בשקיקה, סיימתי את שני הכרכים וקמתי למחרת בבוקר עם הידיעה הברורה שמה שאני רוצה לעשות בחיים זה להיות פסיכולוג ומאז הקדשתי את עצמי לעניין הזה.

תוך כדי שירות קרבי בצבא כבר עשיתי פסיכומטרי כדי לא לפספס שנת לימודים. כשהשתחררתי, אפילו בלי טיול אחרי הצבא, הפכתי מייד לסטודנט מן המניין באוניברסיטת ת"א בחוג ללימודי פסיכולוגיה.

צילום - רונן אקרמן

מה "השתבש" בדרך לייעוד הזה?

במהלך הלימודים הכרתי חבר שלמד איתי ובין התואר הראשון לשני הוא אמר לי: "בוא נכתוב. יש לנו אותו ראש ואותו חוש הומור" אז כתבנו ושלחנו ואכן היו מי שהרימו את הכפפה. חזרו אלינו, אמרו שיש לנו כישרון והציעו לנו לכתוב ל"שמש" ואח"כ יצרנו סדרה משלנו שקראו לה "זבנג". תוך כדי כך המשכתי, כמובן, בלימודי הפסיכולוגיה ששם כאמור ראיתי את הייעוד שלי. הכתיבה היתה מבחינתי עבודה צדדית, במקום למלצר.

משם אני מניחה שהיו עוד שיבושים כי אני יודעת כבר את המשך התסריט...

אחרי שנסחפתי לעוד פרויקטים של כתיבה הגעתי יום אחד לערוץ הילדים כדי לכתוב להם תסריט. כשהגעתי, עמדו שם מי שהיום הם גדולי הכותבים בארץ ואז היו בתחילת דרכם. כל אחד עמד והקריא את הפיץ' שלו וגם אני. בערב אני מקבל טלפון מקברניטות הערוץ שאמרו: "שמע, אולי אתה רוצה להנחות אצלינו?" עניתי להם שלא הופעתי בחיים אפילו לא בהצגת בית הספר.

זה היה הרגע שבו עלית על הבמה ושינית ייעוד?

הרבה זמן נלחמתי בשדים שלי ושאלתי את עצמי אם אני בכלל מוכן ורוצה לעשות את זה אבל אז אזרתי אומץ הפסקתי להתלבט והלכתי על זה. התחלתי להנחות בערוץ הילדים,זה היה סיפור אהבה שנמשך 11 שנים, תוך כדי המשכתי כל הזמן לעשות עבודה מאחורי הקלעים: לכתוב, לערוך תוכן, לערוך וידאו וכד' מעצם היותי אדם שמשתעמם מהר מצד אחד ומאוד סקרן מצד שני לימדתי את עצמי לעשות עוד דברים: תמיד הסתקרנתי והסתכלתי על הבמאי, העורך ועל כל בעלי התפקידים ומכל אחד למדתי ומצאתי את ההזדמנות גם להתנסות ולאט לאט להתמקצע.

וויתרת על הפסיכולוגיה?

בתור מקצוע- כן. תראי, אני מאוד מאוד שמח שלמדתי. בכלל, אני חושב שזה מאוד חשוב ללמוד, לא חשוב מה ושהלימודים מעשירים ונותנים המון. הלימודים לימדו אותי איך ללמוד. למדתי איך לשבת ולא לחכות למוזה. מבחינתי, אין דבר כזה מוזה. אני מאמין בזה שאני צריך לשבת, לייצר. אולי יצא מזה הרבה זבל אבל אחרי שתברור את המוץ מהתבן יצאו גם יהלומים. חוץ מזה, מה שלמדתי משרת אותי בכל כך הרבה מובנים גם במה שאני עושה היום. העובדה שיש לי את הרקע הלימודי והפרספקטיבה וההבנה של נפש האדם שאותה למדתי נותנת לי יכולת להבין את הצרכים הפסיכולוגים השונים של הקהל שלי בכל גיל. כשאתה מבין את זה אתה יודע איזה תוכן לייצר. אני משקיע הרבה מאוד חשיבה בהתאמת התוכן שאני מייצר לקהל היעד שלו ובזכות הלימודים יש לי את האפשרות של העמקת ההסתכלות.

ההורים שלך תמכו בכיוון שאליו הלכת? בכל זאת, הילד למד תואר שני, לא חבל?

הם תמכו בי לאורך כל הדרך. הם גאים ויכולים להתהדר בתארים ובדיפלומה שעל הקיר ומצד שני הם נהנים ומרוצים גם ממה שאני עושה היום ומזה שאני מצליח ואוהב את מה שאני עושה.

באיזשהו שלב היית שחקן ממש לא רק מראיין ומנחה...

נכון. הציעו לי המון פעמים בערוץ הילדים לשחק עד שהסכמתי בפעם הראשונה. שחקן זה ההיפך הגמור ממראיין ומנחה. זה ממש 180 מעלות של שינוי. שחקן מגלם דמות שהיא לא הוא וכשאני מנחה זה הכי אני.

עד כמה חשובה לך החשיפה? הרי בסוף המהות שלך היא של טאלנט...

ממש לא. אני הכי פועל במה. אני לא אומר את זה מתוך רצון להיות צנוע או מתוך רצון למצוא חן. אני לא מאמין בתעשיית הסטאריות הזאת. אין כזה מקצוע להיות מפורסם. אתה יכול להיות מפורסם גם כשאתה פושע אז מה? אתה רוצה להיות מפורסם בזכות הפשע שעשית? לא! אתה רוצה להיות מפורסם בזכות כישרון שלך ולכן אתה צריך לטפח את הכישרון הזה.

אני לא עובד בלהיות טאלנט. זה שאנשים מבקשים להצטלם איתך בקניון או מדברים איתך כאילו שהם מכירים אותך זה סופר מחמיא לי וזה התגמול המיידי לעבודה שלך אבל בעבודה היומיומיות אם צריך בשביל שהסט יראה כמו שאני רוצה לסחוב לפני השידור את הספה, לבנות את הבמה ולסדר את המסכים- אני אעשה ועשיתי את זה וממש לא עניין אותי שזאת עבודה של פועל במה ולא של טאלנט.

אני סופר גאה בזה.ככה אני גם בונה סביבי את האנשים שהולכים איתי יחד כצוות מתוכנית לתוכנית. אני מאמין שמי שסוחב איתך בשוחות הוא מי שאתה רוצה אותו לידך גם בהמשך.

באיזה מהתפקידים או היצירות שלך אתה הכי גאה?

באופן כללי אני חושב שמבין הדברים שעשיתי אני חד משמעית יותר מחובר דווקא ליצירות שאני נמצא בהן מאחורי הקלעים ותמיד הפרויקט האחרון הוא משהו שאתה עדיין חי אותו ואתה יותר מחובר אליו רגשית בעיקר הפרויקט הזה שהיתה לו לידה כזאת קשה. הסרט זכה במקום הראשון בפסטיבל בינלאומי בצ'ילה כסרט החברתי הטוב ביותר עוד לפני שהוא יצא.

מי השחקן.ית שהכי אהבת לעבוד איתו.ה?

בסרט האחרון פשוט עפתי על אקי אבני. הוא בנאדם שמתייחס בכזאת רצינות, השקעה וכבוד למקצוע הזה. הייתי איתו בפגישה והוא בא עם מחברת עבה מפוצצת ברעיונות ושאלות וזה הדהים אותי בצורה הכי חיובית שיש כי הוא מביא את זה גם לדמות.

שחקן נוסף הוא שחקן צעיר שהבאתי ששמו נועם אימבר שגם זה זכה בפרס אופיר על תפקיד אחר שלו והוא פשוט שחקן מדהים. למרות שהבאתי אותו לשחק דמות קומית הוא עשה את זה בכזאת חוכמה שכל מי שרואה את הסרט יוצא ממנו כשהוא מאוהב בו ויש גם את חן אמסלם שהיה תענוג לעבוד איתה.

איזה פרוייקטים חדשים בקנה?

יש כמה. הקורונה גרמה לאיזו התפוצצות כי היה זמן לשבת ולכתוב ולהוציא החוצה ומצד שני יש בעיה עם תקציבים וצוואר בקבוק שנוצר יש דברים שכבר אושרו ועכשיו צריך להעביר אותם שוב את ה"ויה דולורוזה" של אישורים ותקצוב ככה שאין לי מושג כרגע להגיד מה מהפרויקטים יצא, אם בכלל זאת בהחלט תקופה של חוסר ודאות.

בתור מי שנמצא המון שנים בטלוויזיה- מה השתנה?

הכל השתנה והשינוי הזה התחיל מהילדים. פעם היינו בפלטפורמה ליניארית ויחידה, היום יש עושר וריבוי ערוצים מטורף. מכיוון שהיום הכל זמין ונגיש כל אחד יכול ליצור תוכן אז רואים פריחה של אינסטגרמים ויו טיוברים וטיקטוקרים שמייצרים תוכן ויכולים להגיע לקדמת הבמה ומהצד שני כמעט כל אחד, יודע לגשת לתוכן הזה.

הילדים של היום כבר נולדו לתוך צריכת התוכן הזאת ולכן הם אלה שקבעו את השינוי בכללים. הם חיים ברשת וכמעט לא מתחברים לפלטפורמה של הטלוויזיה.

עד כמה אתה מעורב בצריכת התכנים של הילדים שלך?

אני בהחלט מעורב ומאמין בצפייה מפוקחת. בטח בגיל של הילדים שלי. אני נעזר באפליקציות לפיקוח הורים. ברור לי שזה לא הרמטי אבל אני כן משתדל לפקוח עין בלי לפגוע בפרטיות שלהם ויודע שלמדיה הזאת יש יתרונות וחסרונות. יש צד אחד של דיסקברי ועושר של מידע ותוכן איכותי ומהצד השני אתגרי טיקטוק מסוכנים למשל.

כבר הספקתי להבין שאתה במהותך דואג שלא יהיה לך זמן פנוי אבל כשיש... מה אתה אוהב לעשות בו?

אני מאוד אוהב ספורט. לצערי, אני פחות מצליח לעשות היום ספורט קבוצתי בגלל הקושי בתיאום בלו"ז של כמה אנשים ככה שהיום לפחות 3 פעמים בשבוע כשאני עושה ספורט זה יותר ספורט יחידני כמו חדר כושר או רכיבה על אופנים. חוץ מזה אני אוהב לקרוא ומאוד מאוד אוהב לראות סרטים אבל בסוף בסוף את רוב הזמן הפנוי שלי אני מעדיף לבלות עם הילדים.

צילום - אלעד גולשטיין